העתיד של גפ"ן… איך שבר חלום הופך לתקנה

מבט ראשון: תקווה שהתפוגגה

יש שינויים שנולדים מתוך תקווה ויש כאלה שנולדים מתוך ייאוש. השינוי שמערכת גפ"ן עוברת כרגע, לצערי, שייך לסוג השני. ואם נהיה כנים לרגע… אולי זה היה צפוי.

כשהקימו את מערכת גפ"ן, היא נראתה כמו רעיון עם פוטנציאל מהפכני. סוף סוף, כך חשבנו, תינתן למנהלים האפשרות לבחור בעצמם תוכניות פדגוגיות מתוך מאגר מסודר, מפוקח ושקוף. סוף סוף גמישות, חשיבה מערכתית, פלטפורמה שתהפוך את מערכת החינוך למרחב חי שבו כל בית ספר יוכל להרכיב את החליפה שמתאימה לו.

אלא שבמקום חליפה תפורה היטב… קיבלנו סוודר מחוספס שצמרו שורט בכל מקום אפשרי.

מהמאגר הפדגוגי למבוך בירוקרטי

מהר מאוד הסתבר שהמאגר שתוכנן להיות רחב ומכיל… התפוצץ. במקום שוק חופשי המאפשר בחירה והתאמה, קיבלנו שוק רווי יתר על המידה. מעל שלושים אלף תוכניות אושרו בסבב הראשון. בסבב האחרון זה כבר חזר והצטמצם לכעשרים אלף בלבד.

נשמע מרשים… בפועל, אף אחד לא באמת ידע מה קורה שם. הניפוי, ההגבלות, שינויי המדיניות בין סבב לסבב… לא יצרו סינון איכות, אלא בעיקר בלבול. חוסר עקביות. חוסר יציבות.

ובלב ההוריקן הזה… אנחנו, הספקים.

תחרות פדגוגית או מרוץ רגולטורי?

כיום, לאחר חמישה סבבים של סינון, אנחנו כבר לא מדברים על שוק מגוון. אנחנו מדברים על שוק שרבים עוזבים אותו. לא כי התוכן ירד ברמתו… אלא כי לא מדובר עוד בתחרות חינוכית אלא בתחרות בירוקרטית.

הדילמה הפכה להיות קיומית. כשאני מדבר עם מנהלות תוכניות, עם קולגות, אפילו עם לקוחות… כולם שואלים את אותה שאלה: איך אפשר להמשיך כך?

תנאי סף בלתי אפשריים

הדרישה הנוכחית לתואר אקדמי עבור מדריכים בכל תת סל כמעט… לא רלוונטית. היא לא רק שמסננת מדריכים טובים, אלא מסננת את עצם הרעיון של תוכנית איכותית. בעידן שבו גם אנשים ללא תעודות לא ממהרים לעבוד בחינוך… תוסיפו לזה שכר נמוך, עומס רגולטורי, והנה לכם נוסחה בטוחה לדלדול שוק ההדרכה.

מערכת דיווחים בלי חמצן

מערכת הדיווחים היא אולי האנטיתזה המוחלטת למושג גמישות. היא דורשת מאיתנו לדווח מראש על כל שינוי, להיכנס לנעליים של אגף התקציבים, ולהשקיע שעות יקרות בתיעוד במקום בפיתוח.

חלק מהחברות כבר נאלצו להעסיק משרה מלאה שתתעסק רק בזה… דיווחים, תיקונים, מיפויים, רישומים. וכל זה בשביל תשלום שיגיע… אולי… בעוד חודש, חודשיים או שלושה.

תעריפים לא מעודכנים… ומשובים אילמים

ובואו נדבר גם על הכסף. התעריפים עצמם. ההחזרים. אי הוודאות סביב תזרים מזומנים של מאות אלפי שקלים. ולבסוף… מערכת המשובים.

משוב אנונימי הוא אולי רעיון יפה, אבל בפועל הוא לא מאפשר תיקון אמיתי. איך מתקנים ביקורת כשאתה לא יודע ממי היא באה, מתי, באיזו נסיבות ולמה? אתה לא לומד… אתה רק נענש.

חרב הקנסות: איום שמרחף תמיד

ולא הזכרנו את האיום הקיומי הגדול מכולם – חרב הקנסות.

כל טעות… טכנית, פורמלית, פרשנית או עניינית… עלולה להיחשב כהפרה של סעיף. כל הפרה כזו, קטנה כגדולה, מסתיימת בקנס שמוגש לך ללא התראה, ללא שימוע, וללא יכולת ערעור.

מקבלים מייל… או שיחת טלפון… עם ההודעה: יש לך שלושים יום להעביר את הסכום לחשבון המדינה. מדובר בקנסות שיכולים למוטט עסקים שלמים. והם לא דמיוניים. הם כבר מתרחשים.

אז למה להישאר?

כל אתגר מכל אלו שצוינו כאן… מספיק בפני עצמו כדי לוותר על התענוג.

אבל כשכל האתגרים האלה מצטברים יחד… נשאלת שאלה פשוטה אחת:

למה אני בכלל צריך את כאב הראש הזה?

מסקנה: המערכת מחסלת את עצמה

בתוך כל זה, גפ"ן הפכה למערכת שמכלה את עצמה מבפנים. ואני אומר את זה כמי שמאמין עמוקות בחינוך, שמקדיש את ימיו ולילותיו לפיתוח תוכניות, שמאמין שצריך פיקוח ושצריך מדדים… אבל גם יודע לקרוא את המפה.

והמפה ברורה.

המערכת הזו תמשיך להתכווץ. ספקים איכותיים יפרשו. לא רק כי אין להם את כוח האדם המתאים, אלא כי אין להם עוד חשק לשחק במשחק שרק הולך ונעשה סגור וחונק.

ומה יישאר? ומה ייעלם?

יישארו השחקנים הגדולים. אלו שיכולים להרשות לעצמם לגייס אנשים לצורך פרוטוקול. אלו שמעסיקים מערך דיווחים שלם… גם אם המדריכים עצמם לא ניחנים בכישרון להדריך. העיקר שיש להם תעודה.

ייעלמו החברות הקטנות. חברות הבוטיק. אלו שיצרו תוכניות מתוך תשוקה, מתוך חיבור אמיתי לשטח, מתוך חזון. אלו שהמדריכים שלהן אולי לא מחזיקים בתואר ראשון, אבל כן מחזיקים בניצוץ שמדליק עיניים של תלמידים.

וזה… זה בדיוק ההבדל בין שורה במערכת גפ"ן… לבין חינוך.

ואם לא יקרה שינוי?

אם לא יתרחש שינוי דרמטי… מערכת גפ"ן תהפוך למועדון סגור. מאגר שבו לא תהיה תחרות בריאה, לא חדשנות, לא גמישות. רק ציות. תוכניות פורמליות. עם תעודות. בלי נשמה.

אז מה כן?

אולי זה מה שחשבנו שיביא סדר. אבל חינוך הוא לא אקסל. חינוך הוא לא שורת קוד. הוא פוגש בני אדם, משתנה בקצב של מציאות, זז כל הזמן.

אם גפ"ן לא תדע להתגמש… אם לא תיתן למנהלים ולספקים את היכולת להיות אנושיים… היא פשוט תישאר לבד.

"Everybody wants change, but nobody wants to change"

אמרו את זה קודם… אבל במערכת חינוך, זה לא רק תובנה. זו קריאה לפעולה.

ועם קריאה כזו… אני כבר לא בטוח מי נשאר להקשיב.