עתיד החינוך הלא פורמלי
יש רגעים שבהם מערכת חינוך שלמה משנה כיוון. לא בגלל חזון פדגוגי גדול, אלא בגלל בירוקרטיה, כוח, פחד מאובדן שליטה, ולפעמים גם כסף.
בשנה האחרונה יותר ויותר אנשי חינוך, ספקים ומנהלי תוכניות מתחילים להבין שמשהו עמוק משתנה מתחת לפני השטח של החינוך הלא פורמלי בישראל.
לא מדובר רק בגפ"ן. לא רק בקרב. לא רק בתל"ן.
מדובר בשינוי תפיסה שלם של מערכת החינוך כלפי עצם הרעיון של גמישות.
בואו נדבר רגע ברצינות על המצב.
לא על המצב בכלל, אלא על מצב החינוך בישראל.
ולא על כל החינוך, שמו שמים, אלא ספציפית על החינוך הלא פורמלי בארץ.
ולא על כל מסגרות החינוך הלא פורמלי בארץ, אלא נעשה זום אין על כמה פלטפורמות מרכזיות שבהן מרבית תוכניות ההעשרה והטיפוליות מונגשות בבתי הספר היסודיים הממלכתיים של התלמידים שלנו.
- מאגר גפ"ן
- תוכנית קרב למעורבות בחינוך
- תל"ן
גפ"ן, מהבטחה של גמישות למנגנון פיקוח
לא רבים יודעים, אבל לפני הגפ"ן היה כאן סוג של ג׳ונגל מוסדר.
לפני הרפורמה של גפ"ן מערכת החינוך עבדה עם כמה מנגנונים מקבילים.
בתי ספר יכלו להזמין תוכניות דרך תל"ן, סל תרבות, פרויקטים עירוניים, עמותות ויוזמות פרטיות. אבל לא היה מאגר אחד מרכזי, אחיד ומפוקח. כל בית ספר פעל כישות עצמאית עם ספקים קבועים, קשרים אישיים, והרבה מאוד אפור.
גם התקציבים הגיעו ממקורות שונים. משרד החינוך הגדיר שימושים, רשויות מקומיות הוסיפו שכבה משלהן, והמנהלים תמרנו בתוך כל זה. לא הייתה באמת גמישות. הייתה תחושה של ניהול, אבל בפועל זו הייתה מערכת די קשיחה.
היו גם מאגרים, אבל הם היו מפוצלים. מאגרי ספקים עירוניים, רשימות מאושרות לפי תחומים, פרויקטים ארציים. הדברים לא דיברו אחד עם השני. לא הייתה שפה משותפת, לא סיווג אחיד, ולא מנגנון שוק אמיתי.
ואז הגיע מאגר גפ"ן.
עוד ב 2021 החלו להתבסס פרקטיקות של איגוד תוכניות ומסגרות חינוך תחת מערכת אחת. מדי שנה, בדרך כלל סביב נובמבר, מפרסם משרד החינוך מכרז המזמין תוכניות להירשם ולהתקבל לקטלוג גפ"ן.
עד כה היו שישה סבבי מכרז, ומסבב לסבב התנאים לקבלה הפכו קשים ומורכבים יותר. עבור לא מעט ספקים התהליך עצמו כבר הפך לסיבה לוותר מראש ולהמשיך לעבוד עם בתי ספר דרך פלטפורמות אחרות.
הסיבות להקמת המאגר מגוונות כמספר האנשים שתשאלו.
אישית אני מקבל שתי סיבות מרכזיות.
הראשונה, שחיתויות במגזרים מסוימים הובילו את המדינה לאגד את התוכניות תחת פלטפורמה אחת עם פיקוח הדוק יותר.
השנייה, ניסיון של השלטון המרכזי להחזיר לעצמו שליטה שהלכה לאיבוד בתקופת הקורונה, אז כל מנהל וכל רשות עשו פחות או יותר מה שהם רוצים.
כך או כך, המאגר הוקם והפך לפלטפורמה המרכזית של משרד החינוך לניהול הפדגוגיה של תוכניות ההעשרה בארץ. וכאשר מנהל בית ספר רוצה להכניס תוכנית חדשה לתלמידים, זה בדרך כלל המסלול הראשון שהוא יבחן.
אם מסתכלים על זה לעומק, גפ"ן לא המציאה משהו חדש. היא פשוט עשתה פורמליזציה למה שכבר היה קיים מתחת לפני השטח.
אז לאן העתיד של גפ"ן הולך?
בשנה האחרונה, תשפ"ו, הגיע לשיאו הפיקוח ההדוק של משרד החינוך על ספקי תוכניות גפ"ן.
פיקוח שבא לידי ביטוי בביקורות שרירותיות, קנסות שרירותיים אפילו יותר, והקשחה משמעותית של תנאי ההעסקה של מדריכי התוכניות.
המכרז האחרון חייב כמעט את כולם להחזיק בתעודה אקדמית או תעודת הוראה.
המציאות החדשה הזו תגרום בהכרח לירידה משמעותית ביכולת של החברות לגייס כוח אדם, ובעיקר ביכולת שלהן לשכנע אנשים טובים להיכנס למערכת כל כך דרקונית.
גפ"ן, כפי שאני צופה אותו, יהפוך למועדון קטן וסגור של מספר מצומצם של תוכניות שיכולות להרשות לעצמן מערכות דיווח ובקרה מורכבות.
במקביל, התחום הטיפולי דווקא ימשיך להתחזק, משום ששם ממילא נדרשים מטפלים מוסמכים.
כבר היום, חצי שנה לפני פתיחת שנת הלימודים תשפ"ז, שומעים יותר ויותר חברות שמודיעות שלא ימשיכו לעבוד דרך מסלול גפ"ן.
קרב, המודל ששינה את החינוך הרבה לפני גפ"ן
תוכנית קרב לא נולדה בתוך משרד החינוך אלא מחוצה לו.
היא הוקמה בתחילת שנות ה 90 ביוזמת קרן קרב, גוף פילנתרופי בינלאומי, במטרה מאוד ממוקדת, לצמצם פערים חינוכיים בפריפריה.
הרעיון היה כמעט חתרני לתקופה. להכניס לבתי הספר תכנים והעשרות שלא מגיעים מתוך המערכת עצמה.
בתחילת הדרך התוכנית פעלה בעיקר ברשויות חלשות. בתי ספר קיבלו שעות העשרה, מדריכים חיצוניים נכנסו לכיתות, והפעילות התרחשה לצד מערכת הליבה.
זה לא היה חלק אינטגרלי מהמערכת, אלא תוספת.
אחת למספר שנים קרב פרסמה קול קורא והזמינה תוכניות חדשות לעבור תהליך קבלה מסודר אל הקטלוג שלה. הקול הקורא האחרון היה לפני כחמש או שש שנים, ומאז הדלת לתוכניות חדשות די נסגרה.
במהלך השנים תוכנית קרב התרחבה משמעותית, נכנסה לעוד ועוד רשויות, פיתחה מאות תוכניות בתחומים שונים, והפכה לשחקן מרכזי בתוך בתי הספר.
בשלב מסוים היא כבר לא הייתה אורחת. היא הפכה לחלק מה DNA של החינוך הלא פורמלי בתוך בתי הספר.
קרב יצרה מודל חדש הרבה לפני גפ"ן.
מדריכים חיצוניים בתוך המערכת. לא מורים, אלא מומחים לתחום.
גמישות למנהל.
ובעיקר מודל מימון משולב:
- מדינה
- רשות מקומית
- הורים
המשולש הזה הפך אותה ליציבה, אבל גם מורכבת.
עם השנים עלו גם לא מעט טענות. פערים בין רשויות חזקות לחלשות, תלות בתשלומי הורים, כניסה של שוק פרטי לתוך החינוך הציבורי ועוד.
עם כניסת גפ"ן תוכנית קרב לא נעלמה. היא פשוט עברה התאמה.
במקום להיות מסלול נפרד, חלק מהפעילויות שלה משתלבות היום בתוך אותה לוגיקה.
במובן מסוים, גפ"ן בלע חלק מהרעיון שקרב הביאה הרבה קודם.
יש שמתייחסים לתוכנית קרב כאל ניסוי חינוכי.
מה קורה כשנותנים לבית ספר לבחור?
התשובה שלי היא שזה מייצר חדשנות, אבל אם להודות על האמת, גם אי שוויון.
מה יותר חשוב? תחליטו אתם.
בשורה התחתונה, קרב לא הייתה רק תוכנית.
היא הייתה אב טיפוס למודל שבו:
- בית ספר הוא צרכן
- תוכניות הן מוצר
- והמנהל הוא מקבל ההחלטות
ומה צפוי בעתיד של קרב?
קרב עומדת בימים אלו בפני השינוי הגדול ביותר שלה.
מכרז ניהול קרב האחרון, שבו שוב זכתה חברת המתנ"סים, יצר מציאות חדשה לחלוטין.
התנאים שנקבעו במכרז הופכים את המשך הפעילות של לא מעט חברות בתוך המסגרת הזו לכמעט בלתי אפשרי.
חברות שפעלו שנים דרך קרב ייאלצו ככל הנראה לחפש בית תפעולי חדש.
עבור עשרות תוכניות ולמאות עובדים מדובר בגזירת מוות עסקית.
זה הולך לשנות את שוק החינוך הלא פורמלי בארץ בצורה שעדיין קשה להבין את ההשלכות שלה.
תל"ן, הפלטפורמה שרבים הספידו מוקדם מדי
נקודת ההתחלה של הסיפור הזה נמצאת בסוף שנות ה 70 ותחילת שנות ה 80.
מערכת החינוך בישראל הייתה אז מאוד ריכוזית. משרד החינוך קבע כמעט הכול, מתכנים ועד שעות.
אבל במקביל התחילה דרישה מלמטה, בעיקר מהורים ברשויות חזקות, להעשיר את התלמידים מעבר למה שהמדינה נותנת.
זה התחיל בצורה לא רשמית. חוגים, פעילויות, דברים שנכנסו בדלת האחורית.
בשנות ה 90 זה כבר קיבל צורה רשמית יותר.
המדינה הבינה שאי אפשר לעצור את זה, אז היא בחרה להסדיר.
כך נולד המושג תל"ן כמסגרת חוקית.
בתי ספר יכלו להוסיף שעות לימוד בתשלום הורים, בתנאי שהן לא מחליפות את תוכנית הליבה אלא מוסיפות עליה.
וכאן כבר נוצר הפרדוקס.
מערכת ציבורית שמאפשרת בפועל תוספת פרטית.
בתחילת שנות ה 2000 התל"ן התרחב משמעותית. הוא נכנס כמעט לכל תחום. אומנויות, מדעים, ספורט, העשרה כללית.
במקביל נכנסו יותר ויותר ספקים חיצוניים.
בתי ספר התחילו להיראות שונה זה מזה.
זה השלב שבו התל"ן הפך מכלי נקודתי למנגנון שוק.
ואז הגיעה הביקורת.
כבר בדוחות של מבקר המדינה לאורך השנים עלתה שוב ושוב הטענה שהתל"ן מגדיל פערים.
בתי ספר באזורים מבוססים מציעים יותר שעות, יותר תוכן, יותר הזדמנויות.
בתי ספר חלשים נשארים מאחור.
המערכת נמצאת בדילמה קבועה.
מצד אחד לאפשר חופש וגמישות.
מצד שני לשמור על שוויון.
בעשור האחרון, ובעיקר אחרי הרפורמות שהובילו ליצירת גפ"ן, התל"ן שינה תפקיד.
הוא לא נעלם, אבל הוא כבר לא הכלי המרכזי לגמישות.
חלק מהפונקציות שלו עברו לגפ"ן, שמנסה לתת למנהלים חופש בלי תלות ישירה בהורים.
לסיכום, התל"ן לא נולד כרעיון פדגוגי טהור.
הוא נולד כפתרון פרקטי ללחץ מהשטח.
עם השנים הוא הפך לכלי שמייצר גם הזדמנות וגם אי שוויון.
ובמידה רבה, גפ"ן הוא הניסיון המאוחר של המערכת לקחת את האנרגיה הזו ולהחזיר אותה למסגרת יותר נשלטת.
אז מה העתיד של התל"ן?
מסגרת זו פועלת מתוקף חוזר מנכ"ל עם תעריפים קבועים שנקבעים מדי שנה בוועדת החינוך של הכנסת.
בכל שנה עולה התנגדות מצד ההורים לכך שהם אלו שצריכים לממן את התוכניות.
וגם מנהלי בתי ספר, אם נהיה כנים, לא בדיוק אוהבים את התל"ן. זה מחייב אותם להתעסק בגבייה מהורים, וזה כאב ראש שלא מעט מהם היו שמחים להימנע ממנו.
ועדיין, בכל שנה מחדש, אחרי ויכוחים ותיקונים, המסגרת מאושרת והרכבת ממשיכה לנסוע.
כשגפ"ן נכנס לעולמנו היו רבים שחשבו שהתל"ן ייעלם.
למה שהורה ישלם תוספת לבית הספר בזמן שהמדינה ממילא מאלצת את המנהל לבחור תוכניות העשרה מתוך תקציבים צבועים?
בפועל זה לא קרה.
התל"ן לא רק שלא נעלם, בחלק מהמקומות בארץ הוא אפילו גדל.
מבחינת ספקים חיצוניים, זו עדיין המסגרת הכי מאפשרת והכי קלה לתפעול.
כספק אתה לא נדרש לאישורים מיוחדים, לא לדיווחים קשוחים, ולא למערכות בקרה מורכבות.
אתה עובד מול ההורים ומול מנהלת בית הספר, ולמעט מספר תנאים בסיסיים, כמעט כל אחד יכול לפעול במסגרת הזו.
ולכן, במקומות רבים התל"ן הפך דווקא למודל הכי נוח והכי מאפשר.
אז לאן עולם החינוך הלא פורמלי הולך?
אם שום דבר לא ישתנה בקרוב, אני צופה שהתל"ן תהפוך להיות הפלטפורמה המרכזית של מרבית תוכניות ההעשרה בשנים הקרובות.
לא כי היא מושלמת.
לא כי היא שוויונית יותר.
אלא כי היא פשוט נשארה המסגרת האחרונה שבה עדיין אפשר לעבוד בלי להיחנק מבירוקרטיה.
כמה הערות לסיום
במאמר הזה לא התייחסתי למספר סוגיות משמעותיות שכל אחת מהן מצדיקה מאמר נפרד.
לא הייתה כאן התייחסות לתחומי תוכן ספציפיים. לכל תחום יש את המורכבות שלו, ולכל תחום יש מסלול התפתחות שיכול להיות שונה לחלוטין מהתחזית הכללית.
לא נכנסתי לעומק של תוכניות טיפוליות, שבהן מודל העבודה שונה מהותית.
לא דיברתי על סל תרבות, שגם הוא עובר טלטלות לא קטנות בשנים האחרונות.
לא הזכרתי את עולם הבינה המלאכותית וכיצד הוא הולך לשנות את הדרך שבה תלמידים לומדים, מורים מלמדים, וספקים מוכרים תוכן.
וגם לא נגעתי בבחירות הקרובות ובאפשרות ששר חינוך חדש עם אג'נדה חדשה יטרוף שוב את הקלפים.
ובעיקר, התעלמתי בכוונה ממלחמות, מגפות ומשאר ההפתעות שהמציאות הישראלית תמיד מצליחה לייצר.
כי אם למדנו משהו מהעשורים האחרונים, זה שהמערכת אולי אוהבת לתכנן לטווח ארוך… אבל המציאות בארץ תמיד אוהבת יותר לאלתר.
כותב המאמר הוא סטיב טלאור, יועץ עסקי ואסטרטגי לתוכניות חינוכיות, מלווה עשרות גופים בתחום החינוך הלא פורמלי משנת 1999.
רוצים לשמוע עוד, לשתף או לשאול? אשמח לשמוע בתגובות או בשיחה אישית.
