---

מה עושים עכשיו אחרי שהתקבלנו לגפ"ן?

מבט מפוכח על מהפכת החינוך הלא פורמלי

הקדמה קטנה מהלב

לאחר עשרות שיחות עם קולגות, שותפים לדרך, חברים ותיקים וחדשים… החלטתי לשבת ולכתוב. כי כולם שואלים את אותה שאלה:
"מה עכשיו? התקבלנו לגפ"ן, ועכשיו מה עושים?"

התשובה, למרבה הצער, לא פשוטה. וגם לא קצרה.
אבל היא הכרחית.

בין עובדות לאמונה

לפני זמן מה שוחחתי עם גורם בכיר במשרד החינוך. כן, אני יודע… כל אחד אומר שהוא דיבר עם "גורם בכיר", ובדרך כלל זה מסתיים באיזו אנקדוטה ערפילית שמסתתרת מאחורי דיסקרטיות פיקטיבית.
אבל אני באמת דיברתי. והכי חשוב.. הקשבתי.

אני כבר לא מאמין בעובדות.
לא בגלל תיאוריות קונספירציה, אלא בגלל מגבלה פשוטה: אין לי כלים אמיתיים לבדוק אותן.
אני לא יודע אם התמונה היא אמיתית או ערוכה. אם הנתונים מלאים או מסוננים. ואם כל זה נכון… מה הטעם ב"עובדות"?

אז מה נשאר?
אמונה. לא באלגוריתמים, לא בוועדות, לא במכרזים… רק בבני אדם.

עצוב?

כן.

בלתי נמנע?

גם.

המאבק השקט על החינוך הלא פורמלי

אותו בכיר דיבר בכנות נדירה. הוא הסביר שמהלך שקט אך נחוש מתרחש במשרד החינוך:
צמצום עולם החינוך הלא פורמלי והחזרתו למידות "ממלכתיות", מפוקחות, נשלטות.

במילים אחרות:
מה שלא נכנס למשבצת מוגדרת, מהודקת, אקדמית ומסומנת, פשוט לא קיים.

החלום של גמישות פדגוגית?
ההבטחה למרחב חינוכי יצירתי ולא תלוי מוסדות?
התנפצו אל קרקע המציאות הרגולטורית.

מי באמת קובע?

יש שיאמרו שמדובר ב"מוסד", בתרבות מערכתית, במנגנון.
אני לא מאמין בזה. מוסדות הם אנשים.
ואנשים מקבלים החלטות לפעמים מחושבות, לפעמים שרירותיות.
ולפעמים, כמו במקרה ששמעתי, כואבות ממש.

מי שזוכר את עידן הקורונה, זוכר גם את רגעי הפיצול בין המדינה לרשויות המקומיות.
המבנה הפוליטי השתנה, הסמכויות זזו, והחינוך הלא פורמלי פרח במובלעות של חופש יצירתי.
אבל כעת, כמו בלא מעט מהפכות… המהפכה נאכלת על ידי ילדיה.

גפ"ן: ממאגר הזדמנויות למועדון סגור

בואו נדבר רגע על הפיל שבחדר – מאגר גפ"ן.

הוא התחיל כהבטחה. כלי שיאפשר פתיחות, יזמות, כניסה של שחקנים חדשים, חידוש.
אבל עם הזמן…
הוא הפך למערכת סגורה, נוקשה, ומאיימת.

מי נשאר בפנים?

• רק מי שיש לו מדריכים עם תואר אקדמי (ולא רק ניסיון מעולה וניצוץ בעיניים)

• רק מי שמסוגל לדווח שעות בדיוק מילימטרי

• רק מי שמוכן לספוג קנסות של עשרות אלפי שקלים במקרה של חריגה קטנה

אז השאלה היא:
למה שמישהו ירצה בכלל לעבוד בתנאים כאלה?

רגע של כנות: אולי פשוט לא בא לי יותר גבינה?

כמו בסיפור הידוע של העכבר והגבינה, הגבינה שלנו זזה.
רק שאצלנו היא לא זזה קצת…
היא עברה יבשת. אולי אפילו פלנטה.

ובאופן אישי…
אחרי 26 שנים בתחום, אני תוהה:
אולי אני לא רוצה יותר גבינה.

כן, אני זוכר את הימים שבהם הדפסת דפי עבודה הייתה פסגת החדשנות.
אני זוכר קלטות עם קולות של חיות לשיעורי טבע.
אני זוכר מצגת אחת שנערכה במיוחד לשיעור השיא…
אבל העולם הזה כבר לא קיים.

והיום?
המרחב החינוכי הפך לזירת קרב בירוקרטית.
וכשאני מביט סביבי, אני מרגיש…
שמה שנשאר על השולחן, כבר לא טעים לי.

אז מה כן?

אם הגעתם עד כאן, כנראה שגם לכם נמאס לכרסם שאריות גבינה סינתטית.
אז הנה השאלה האמיתית:
מה עוד מונח על השולחן שעדיין לא טעמנו?

האם יש מודלים חדשים לחינוך שאינם תלויים בגפ"ן?
האם יש קהילות, מוסדות, רשויות, או שותפויות אחרות שיכולות לפרוח מחוץ לגדר המגרש?
האם אנחנו יכולים – באמת  לבחור מחדש איך נראה העתיד שלנו?

לסיכום

אני לא בא לייאש.
אני בא לשאול.
ושאלה אחת, פשוטה וכואבת, מלווה אותי בתקופה האחרונה:

"האם אני עדיין רוצה לשחק במשחק הזה?"
ואם לא… אולי הגיע הזמן להמציא משחק אחר.

---

כותב המאמר הוא סטיבן טלאור, יועץ עסקי ואסטרטגי לתוכניות חינוכיות, מלווה עשרות גופים בתחום החינוך הלא פורמלי משנת 1999.

---

רוצים לשמוע עוד, לשתף או לשאול? אשמח לשמוע בתגובות או בשיחה אישית.